נתניהו ניצל טקס ממלכתי שאמור להיות של כולנו כדי לשאת נאום בחירות, והאריך בדבריו כמעט פי שלושה ממה שהתחייב. האם יזכה להמשך תמיכה בלתי-מסויגת של בוחריו? השבוע יופצו בוודאי סקרים שיוכלו לענות על כך, אך בדמוקטטורה הישראלית העכשווית סביר להניח שכן
20.04.18
במסדרונות עולם התקשורת הפוליטית נוהגים להאשים את הגברת נתניהו בכל הצרות של האיש שלה, ואם לא היא – אז אשמה חברתה השרה המתורבתת. לי זה נשמע תמוה. האם ביבי חלש עד כדי כך ששתי נשים מנהלות ומרעילות אותו? האם יכול להיות שראש הממשלה החזק שלנו אינו מסוגל לעמוד מול רעייתו ומושפע לרעה על-ידה בכל נושא משמעותי? האם הוא עד כדי כך סמרטוט?
אם כן, זה מדאיג מאוד ומעיד על כך שלנתניהו חסרות שתיים מדרישות המקצוע הבסיסיות לכל ראש ממשלה: שיקול-דעת ויכולת קבלת החלטות. אם לא, אז הוא שקרן שלא עומד בהבטחות ובהסכמים. לקראת טקס המשואות, נתניהו הבטיח לנציג העם הבטחות, לחץ יד, פירסם הודעה מטעמו, וכך עשתה גם השרה המתורבתת, אבל הוא פעל בניגוד מוחלט לכל ההסכמים.
"מה ציפית?" שואלים אותי חברים פחות תמימים ממני. בישראל בת ה-70 אני עדיין מצפה מקבלן שחותם איתנו על חוזה שייתן לנו דירה אחרי שנעביר לו את הכסף. זוגות חותמים על הסכמי גירושין והציפייה היא שיעמדו בהבטחותיהם. הציפייה שלי מראש הממשלה היא שיעמוד בדיבורו. אך מנהיגי עידן הפייק ניוז בהובלת ציר טראמפ-ביבי שמים קצוץ על הכל ועושים מה בראש שלהם על-פי האינטרסים האישיים שלהם בלבד. המדינה היא כלל לא פונקציה עבורם, היא כלי שרת.
אז איך זה שקהל הבסיס ממשיך לתמוך במנהיגים שמשקרים להם? למה ממשיכים לא רק להאמין להם אלא גם לקבל ולחבק את הרטוריקה שלהם? תשובות מעניינות לכך ניתן למצוא במחקרי התנהגות פוליטית בתחום שנקרא אוטוריטריזם. זהו משטר סמכותני הנפרד מן הדמוקרטיה הליברלית ומהטוטליטריזם, ומכונה לעיתים 'דמוקטטורה'.
הפרופיל הפסיכולוגי של אוטוריטריסטים מאופיין בהערצה לסדר החברתי הישן ולהיררכיה הפטריארכלית שמעניקים להם תחושת שליטה בעולם כאוטי. הם חשים מאוד מאוימים משינויים חברתיים, ותומכים במנהיגים חזקים שמבטיחים פעולות דרמטיות נחרצות לסילוק ולתיקון בעיות מפחידות – כמו שטף של זרים או איומים גרעיניים.
מנהיגים אוטוריטריסטיים מעודדים את בוחריהם לתקוף את מערכות החוק, את שומרי הסף ואת השמאל כולו, כי הם מייצגים את כל השינויים החברתיים שמפחידים אותם וסומכים על המנהיג שיילחם בהם. בנאומיהם התכופים מנהיגים אוטוריטריסטיים משתמשים ברטוריקה שמטרתה ליצור אווירה אלימה ולעורר פחד. אין להם כמעט אף רגע ציבורי ספונטני והמלים איבדו את חשיבותן.
נתניהו ניצל טקס ממלכתי בן 70 שנה שאמור להיות של כולנו כדי לשאת נאום בחירות קלאסי, והאריך בדבריו כמעט פי שלושה ממה שהתחייב לו. והתקשורת? עוסקת רק בזה. מה הוא אמר בנאום? מה זה חשוב. העיקר שעקף בדקות את היו"ר וסחט מחיאות כפיים על-ידי שימוש בטכניקות רטוריות שחוקות ובמשחקי קול המאפיינים מטיפי-דת. הקהל שומע 'ירושלים' – מוחאים כפיים, שומעים 'צה"ל' – מוחאים שוב.
על הגרסה הסופית של נאומי נתניהו אחראי מאז ומעולם נתניהו בכבודו ובעצמו. הנאום לא הוכתב לו על-ידי יועצים ובטח לא על-ידי מירי ושרה. הם אולי רקחו יחד את המזימה אך הביצוע הסופי שייך אך ורק לו.
האם יזכה כעת להמשך תמיכה בלתי-מסויגת של בוחריו? השבוע יופצו בוודאי סקרים שיוכלו לענות על כך, אך בדמוקטטורה הישראלית העכשווית סביר להניח שכן.
