אודות – חדש

ד"ר מישל שטיין טיר
מייסדת האקדמיה לרטוריקה
ראש התוכנית היוקרתית לאומנות הרטוריקה באוניברסיטת רייכמן


חוקרת ומרצה לתקשורת ורטוריקה פוליטית ופסיכולוגיה קוגניטיבית בתואר שני בבתי הספר לתקשורת, יזמות ומנהל עסקים באוניברסיטת רייכמן. הקימה את החברה שלה בשנת 2003 ומאז הכשירה באנגלית ובעברית אלפי אנשים מכל שדרות החיים, בהם נשות ואנשי ציבור מובילים רבים במגזר הציבורי, העסקי והאקדמי.
פמיניסטית אקטיביסטית ופועלת לקידום נוכחות נשית שוויונית בכל צמתי קבלת ההחלטות וההשפעה. במסגרת מחקר הדוקטורט שלה שבחן "מה הופך נאום ליעיל?" פתחה את תיאוריית ספקטרום האינטליגנציות הרטוריות ואת מודל הפרופיל התקשורתי האישי, המבוסס על דפוסי התנהגות רטוריים-קוגניטיביים בנאומי האו"ם של נתניהו ואובמה.

כאישה צעירה ואמביציוזית, כיוונתי את החלומות המקצועיים שלי לעולם התקשורת המתפתח של שנות התשעים, והחלטתי לנסוע לכמה שנים לניו יורק לעשות תואר שני בתקשורת. מאוד רציתי להיות כתבת בטלוויזיה, ולשם כך נדרשתי לעמוד מול המצלמה ולדבר בצורה ברורה ומשכנעת על הנושאים שחקרתי, אך היא היתה משתקת אותי. לא משנה כמה התכוננתי, סבלתי מחרדת מצלמה בלתי הגיונית, והייתי בטוחה שרק לי זה קורה.

למדתי ועבדתי בתחנת חדשות מקומית בלונג איילנד, שם קיבלתי הזדמנות להפיק, לביים, לראיין, לכתוב, לערוך ולקריין. מאוד הצלחתי בכל התפקידים שהיו מאחורי המצלמה, אך בכל פעם שניסיתי להצטלם, דרשתי מהצלמים לעשות לי עשרים 'טייקים' ברציפות על אותו משפט ואף פעם לא הייתי מרוצה. סבלתי מדימוי נמוך ומביקורת עצמית איומה, ולא יכולתי לשאת את בבואתי בסרט נע. התביישתי לשתף בכך כי חוויתי זאת ככישלון אישי. לקח לי כעשור לגלות שזה בכלל לא כל כך מיוחד לי.

ניסיתי להתגבר על הפחד מהמצלמה לבד ולא ממש הצלחתי, אז מצאתי לעצמי כל מיני דרכים עוקפות. הפכתי לבמאית שניצבת בבטחה מאחורי המצלמה, מחלקת הנחיות והוראות לצלם, לסאונדמן, לתאורן, לנהג ולטאלנטים. בין היתר, נתתי הוראות גם לעורך המופלא שעזר לי לספר את הסיפורים שלי, וכעבור זמן קצר התחתנו ונולדו לנו שני ילדים. הקמתי משרד ליחסי ציבור שהתמקד בבידור ובספורט, ולמדתי להכיר היטב את רזי עולם התקשורת, אך כל העת הרגשתי שאינני מגשימה את ייעודי המקצועי.

התחלתי להכיר בעובדה שהפחד שלי מהמצלמה מפריע לי להתקדם. בודהה אמר: ״כשהתלמידה או התלמיד מוכנים, המורה או המורה מגיעים.״ ראשון, זכיתי במורה דרך, רלף קליין. המאמן האגדי של מכבי תל אביב בכדורסל, שהפך אותה לראשונה לאלופת אירופה, הציע לי לכתוב את הביוגרפיה שלו שמתארת כיצד שרד את השואה, עלה לארץ והוביל את הכדורסל הישראלי להצלחותיו הגדולות ביותר. מתהליך הכתיבה עם רלף למדתי כיצד לכתוב את הקול הפנימי של מישהו אחר, לזהות ולהבין תבניות של שפה, ולהביא אותם לידי ביטוי מיטבי בכתיבה.

אך עדיין פחדתי מהמצלמה. שנת המילניום הביאה לי את המנטורית שחיפשתי. לרותי דייכס, המורה הראשונה בארץ למשחק קולנועי, הגעתי כדי להתגבר על הפחד שלי מהמצלמה וקיבלתי עולם ומלואו. בפעם הראשונה שישבתי מול המצלמה של רותי, כיסיתי את פני בכף יד ימין מחבקת את הבטן ביד שמאל ומקופלת אל תוך עצמי. רותי רצתה כנראה לרפא לי מן היסוד את הפחד, והציעה לי לכתוב איתה ספר שלם ראשון מסוגו בעברית על משחק מול מצלמה. במשך שלוש שנים כתבנו ושכתבנו את הפרקים אינספור פעמים, עד שב-2003 הוצאנו את הספר לאור.

מאישה צעירה שפחדה מהמצלמה מאוד, הפכתי למורה ומרצה וד״ר לרטוריקה שמופיעה כל יום מול קהל ומצלמה. ביימתי את הסרט התיעודי קליינער רודי (2005), הופעתי בקביעות בערוצי תקשורת שונים, ובמשך חמש שנים הגשתי את פינת 'מעבר למילים' בערוץ הכנסת ובערוץ 2 – התוכנית הראשונה בישראל שעסקה בניתוח שפת הגוף של פוליטיקאים ישראלים ובינלאומיים.

אג'נדה פמיניסטית של קידום שוויון מגדרי ונוכחות נשים מאוזנת, הובילה אותי להצטרף כשותפה מייסדת לארגון סופרסונס במטרה לעודד נשים להופיע על כל במות החיים. הקמנו בשותפות את אקדמיית She Speaks שתוך שנתיים הסמיכה כ-400 נשים באמנות הרטוריקה ורבות מהן מחוללות אדוות עד היום. בעיר מגורי, כפר סבא, פיתחתי תכנית שנתית לנשים צעירות במטרה לשפר את המודעות המגדרית שלהן, ולהקנות להן ביטחון וכישורי רטוריקה ותקשורת מפותחים.

הדבר שאני הכי אוהבת היום הוא לעזור לאחרים לחזק את שריר האומץ ולומר ׳כן׳ לכל הזדמנות להשמיע את קולנו על כל במות החיים.

מוזמנים לדבר איתנו

© כל הזכויות שמורות ל-[sitename]  |  הצהרת נגישות